zofim.org.il
  
 


 
דף הבית » ארכיון הכתבות » כתבה: המדריך שלא אשכח לעולם

תמונה קטנה המדריך שלא אשכח לעולם פורסם על ידי מיכל בן ארי
בתאריך 7/3/2016
בכתבה זו צפו 4535 גולשים

 "ממרום" 17 שנותיי  למדתי שמכל אדם שמגיח לחיי יש לי שיעור ללמוד, תכונה לאמץ, גישה לקחת ממנה השראה.  בין אם צעיר או מבוגר ממני, בין אם שוחחנו בתור לקופה המהירה בסופר או שמדובר בחבר ותיק-  ואחת על כמה וכמה, אם ליווה אותי במשך שנה ב..... ניחשתם נכון! בצופים.

לפעמים אני רואה את תנועת הצופים כמעין בית הספר של החיים -
בסה"כ אנחנו לובשים תלבושת אחידה, יש לנו "מורים" וכל פעולה היא שיעור.
אך בביה"ס של החיים כמו בביה"ס של החיים - השיעורים לא מסתכמים בצלצול ובריחה להפסקה, המבחן ללא ציון - הוא מבחן אמיתי לאיך אני פועל בשגרת היומיום שלי.

בואו נראה איך לכל אדם יש מורה דרך, הדמות שמלווה אותו. לפעמים, גם אם היא עצמה אינה יודעת על כך...

 שיר ביטון (בתמונה), חניכה בכיתה ה' בשבט רכסים בירושלים, שלמדריכה שלה קוראים הילה,מספרת לנו שהצופים הם נושא שיחה שתמיד עולה עם הבנות בכיתה, ושהיא "ממש רוצה להדריך, זה נראה לי כיף! להיות עם הרבה ילדים, להכין פעולות, והכי כיף- לצאת לטיולים!!".

אז יש לנו חניכה, מה לגבי המדריכים? האם למי שעומד מולנו יש דמות שמנחה אותו?
התשובה היא כן. בוודאי שכן!

שאלתי את עידו מועלם, שמעבר להיותו מדריך ח' בשבט גונן שבקריית שמונה (הנהגת צפון),
הוא גם האדם שעומד מאחורי העמוד המצחיק ביותר ברשת: "צופים מצייצים".

עידו מספר על אלי, שהדריך אותו בכיתה ח'. המשפט שהכי תפס אותי היה ש"לא הייתה לו איזו סיסמה "שהוא תמיד שם בשבילנו", הוא פשוט באמת היה שם כל פעם שהיינו צריכים אותו. בבי"ס, אחה"צ גם כשאין פעולה".

מי כמונו המדריכים יודעים את משמעותן של הסיסמאות, שלא סתם הן כל כך נפוצות, הן נכונות. אבל מעידו הבנתי שכשהסיסמאות מתבטאות במעשים- אז הן משאירות חותם.
עובדה שעברו רק 2 שניות מהרגע ששאלתי על מדריך שהשפיע על עידו עד לרגע בו השם של אלי הגיע אליי.

לדעתי פעולה מוצלחת היא פעולה שאני מרגישה שהצלחתי לגרום לחניך שלי לתחושת הזדהות עם התוכן אותו אני רוצה להעביר. וזה חשוב לא רק לצופים, אלא גם לשיחות עם חברים או עם מורים או.. בכל מקום. ביה"ס של החיים כבר אמרנו?
אצטט מתוך "10 דיברות המדריך": שהמדריך אינו עושה טעויות, הוא פשוט מסתכל על דברים קצת אחרת.. אני מעידה על עצמי שההדרכה לא הלכה חלק, ומי שעמד שם לרשותי ותמיד ידע מה להגיד ואיך לפעול, היה הראשג"ד.

יש לנו כאן מקור ראשון, הרשגאד"ית מאי הס משבט אריות בהנהגת שורק,
והיא הולכת לספר לנו על ענת! מי זו ענת? או. בואו נגלה:
ענת הדריכה את מאי כשהיא הייתה בכיתה ט', ומאי במיוחד העריכה את העובדה שהיא עשתה המון דברים במקביל (רקדה, הדריכה שנת קורס שכולנו יודעים כמה היא חשובה אך גם כמה זמן והשקעה היא דורשת, וכו..) והיכולת הזו- נתנה למאי את הכוח לחשוב שגם היא מסוגלת.

תתארו לכם סיטואציה שהחניך שלכם אומר לכם: "שומע? אני רואה את כל הדברים שאתה עושה ו..וואלה, עכשיו אני חושב שאני גם יכול." איך הייתם מרגישים??
אני הייתי מרגישה שעשיתי וי על דבר ענק בחיים שלי, ועוד בגיל 17!
תחשבו על המקום שאתם נמצאים בו בחיים, ילדים ונוער מסתכלים עליכם ואומרים לעצמם "אם הוא יכול-אז גם אני." וזה מדהים! יש אנשים שעובדים כל החיים שלהם כדי להוות דוגמה אישית בעזרת מוניטין שהם עומלים על בנייתו, או תארים שהם לומדים קשה כדי להשיגם, הנה אתם. בני 16-20. וקבוצות שלמות מסתכלות עליכם ומתוך כך מאמינות בעצמם.
אני הייתי נותנת לכם טפיחה על השכם עכשיו, אבל אני כאן בבנימינה ואתם שם מעבר למסך אז תתנו לעצמכם טפיחה על השכם בשבילי, אוקיי?

דיברתי עם איתמר (בתמונה), שהוא מרכז צעיר בשבט הראל צופי העדה, ברעננה.
עניין אותי מה חשוב לאיתמר שיהיה במדריך, והתשובה הייתה שמבחינתו מדריך שווה דוגמה אישית. מה שהוא חידש לי- הוא שלמדריך בצופי העדה יש במיוחד חובה להיות דוגמה אישית.
במה זה מתבטא?
זה פשוט עוד תחום שאתה צריך להראות שאתה אחראי בו.
זה אומר לבוא עם כיפה, לא לדבר בזמן התפילה, ללמד את החניכים על עוד פן מעבר לקטגוריות שאנחנו רגילים להעביר, להתפלל בעצמך ולהראות שאתה עושה את זה בשבט,
זה מתבטא גם בתכנים שאתה מעביר. ידעתם שבנוסף לקלסר של "המסע בצופים" יש קלסר של "המסע בעדת הצופים"?

ואם כבר הזכרנו אחריות, בואו נשמע על ברוריה- שהראתה לאיתמר דרך הצופים מהי אחריות אישית כשהדריכה אותו בכיתה ט'. מרכז צעיר זה תפקיד שלדעתי יש לו חלק ענק באיך שהשבט מתפקד בכל פעולה ובוודאי במפעלים, זה ממש לא ברור מאליו שנערים בכיתה י"ב יעמדו בראש של שבטים!
איתמר מספר שברוריה הראתה לו לאיזה כיוון הוא צריך לשאוף, היא לימדה אותו לא להסתכל על האינטרס שלך אלא גם על מה ועל מי שמסביבך. זה התבטא בהתנהלות הכללית שלה,
"ראיתי את זה בכל דבר". כשיו אתם מבינים למה הוא הזכיר את עניין הדוגמה האישית? זה מה שהוא ראה, וזה מה שהוא הולך להעביר.

אתם עוקבים? יופי -  אז הנה עמרי עוקב (ראיתם מה עשיתי פה?):
עמרי הוא ש"ש בשבט אלומות שבקציר, הוא מגיע משבט אלון שבקריית טבעון- והוא הולך לספר לנו על נדב, שהיה מדריך הקראוון שלו לפני שנתיים. היום נדב מרכז בשבט תמיד, והוא בן 25.

שאלתי את עמרי מתי הייתה הפעם בה הוא הרגיש שהמדריך באמת נכנס לו ללב, והפעם אני חייבת פשוט לצטט את עמרי, תיכף תבינו למה:
"אני הערכתי מאוד את נדב עוד לפני הטיסה, אבל הפעם שהוא באמת נכנס לי ללב הייתה כשנסענו רק שנינו לבית חולים בגלל פציעה שלי. "בילינו" משהו כמו 4 שעות יחד בחדר המיון, ושם באמת יצא לי לראות את "נדב" בפעם הראשונה
; בלי התפקיד ובלי המרחק ובלי חסמים. שם הבנתי כמה הוא משמעותי בשבילי."
הוא ממשיך ואנחנו נמשיך יחד איתו: "משהו שלמדתי ממנו זה שצריך לקחת דברים בפרופרוציה- אבל שזה לא יעצור אותך מלהעז. הוא היה איש של סטנדרטים, הקפיד מאוד להדגיש את החשיבות שלהם ובעיקר עמד בהם בעצמו. היווה דוגמה אישית מעולה. הוא מאוד האמין בחשיבות של מסוגלות, וכל אלה השפיעו עליי בהמשך חיי."

עניין אותי, למה דווקא הוא? בשנים שלנו בצופים מלווים אותנו כ"כ הרבה מדריכים שמשקיעים ומשפיעים עלינו, מה היה שונה בנדב שגרם לדמותו ללוות אותך מעבר לזמנים בו היה איתך פיזית?
"למה דווקא הוא? לא יודע. כנראה בזכות האופי והתכונות שלו שהופכים אותו למי שהוא. אולי הסיבה היא בכלל העובדה שהוא המדריך הראשון שהיה מרוחק ממני מאוד בהתחלה, ועברתי איתו תהליך של התקרבות. אולי בגלל שהייתי זקוק לדמות בוגרת ויציבה בזמן שהותי במשלחת, רחוק מכל סביבה מוכרת.... אולי שילוב של הכל."

ולסיכום דמותו של נדב, עמרי אומר ש"אני חושב ששאבתי ממנו בעיקר שאיפה למקסם את העשייה שלי ולא לעגל פינות, ואת התפיסה הזו ש"אם כבר משקיעים אז עד הסוף" אני מנסה להשריש לחניכים שלי."

רעות שפר (בתמונה), התחילה את דרכה בצופים בכיתה ה' בשבט ראשונים בפתח תקווה, ועם המעבר לאורנית כשהייתה בת 13 הצטרפה לשבט להב. רעות הדריכה כיתות ז', הייתה ראשגד"ית של שכבת ה' וגם הייתה חניכה במשלחת לארה"ב במסגרת הקראוון (ונהנתה בטירוף),
בצבא הייתה רעות מורה חיילת, אח"כ יצאה לטיול באפריקה והתנדבה באתיופיה.
השאלה הראשונה שלי לרעות הייתה מאוד פשוטה, אך כנראה שהתשובה באה פחות בקלות:
"מי הוא המדריך שאת מרגישה שהיה עבורך מאוד משמעותי בתור חניכה בצופים, מי הכי השפיע עלייך?"
רעות: "וואו.. (עוברות כמה שניות..), על מי אני אדבר?"
לאחר שעברו עוד כמה שניות ואני הבנתי שהבחירה היא באמת קונפליקט, אמרתי שזה בעצם סימן טוב, שהיו לה המון מדריכים שחשובים בשבילה ושהשפיעו עליה.. רעות הסכימה איתי וגם קיבלה החלטה. טל, שהדריכה אותה בכיתות ז' וט'.
"הרגשתי שהיא באמת מכירה אותי ומתעניינת בי, ובבן אדם שאני. הרגשתי שהיא אוהבת אותי- וזה הכי חשוב. אני רואה מדריכים בתנועה שבאים לשבט ומחכים שהפעולה תעבור, מתייחסים לחניכים כמספר או כאל שם. וגם אם הם מעבירים  את הפעולות הכי טובות והם הכי תותחים- אם הוא לא אוהב את החניכים שלו, זה לא יעבוד. וטל אהבה אותי.
מאוד רציתי להיות כמוה, ראיתי אותה בשכב"ג, ראיתי כמה היא מצליחה בכל דבר שהיא עושה והיא נתנה לי השראה. פעם אחת היא בכתה מאיתנו, וזה רק הראה לי כמה היא אוהבת אותנו וכמה אכפת לה.  פשוט מאוד אהבתי אותה, וזה היה הדדי.

ליאורה גבעון (בתמונות), בת 60, נשואה לראש הנהגת שרון דרום+4 ילדים כולם בוגרי הצופים. בוגרת שבט ארנון צופי חולון, התחילה את פעילותה בצופים בכיתה ג'. ליאורה הייתה מהמשתתפים בקראוון הידידות הראשון שיצא מישראל לארצות הברית, והיא גם הראשגד"ית הראשונה בשבט ארנון (לפניה היו בתפקיד רק בנים).

ליאורה מספרת ש"צופים הם מי שאני ומה שאני".
המדריכה שזכורה לה כמשמעותית ביותר היא טובה שפירא שהדריכה אותה בכיתה ד'.
"היא הייתה מאוד אכפתית, מסורה, נתנה המון אהבה".
מבחינת ליאורה המקום של מדריך במיוחד חזק בהשפעה על תחושת שייכות, המדריך מהווה דוגמה אישית 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, גם לא בזמן פעולה.

זיכרון שיש לליאורה מהמדריכה שלה בשנת 1966 הוא: "הגעתי לפעולה, ראיתי את טובה מרחוק, רצתי אליה והיא נתנה לי חיבוק. זה היה נורא מיוחד, והריטואל הזה של לרוץ ולקבל חיבוק מהמדריכה שלי בתחילת הפעולה ביטא את תחושת השייכות שהייתה לי לצופים ומלווה אותי עד היום".

אז... מה קראתם פה בכלל?
הרבה מילים, הרבה שמות, הרבה מקומות בארץ, הרבה רגשות שצפו, ובעיקר ראיתם כמה משמעות יש לאנשים על החיים שלנו, ואני מקווה שאתם תצאו מהכתבה הזו עם חומר  למחשבה של כמה משמעות יש לכם בחיים של אנשים אחרים, וכמה דברים מדהימים אתם יכולים לעשות עם המשקל הזה שעל כתפיכם.

אני ממש אשמח אם תתייגו את המדריך שהשפיע עליכם בתגובות!
ואם אתם קצת מתביישים, אז מספיק לי שתחשבו עליו.
אני יודעת שלאורך כל הכתבה הזו לי היה בראש מרכז שריכז את השבט שלי לפני שנתיים.

עד הפעם הבאה,
שלכם!
מיכל

benari195@gmail.com

פרסם כתבה »


תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה