zofim.org.il
  
 


 
מחלקת הגשמה
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מחלקת הגשמה » כתבה: שינשיניות עם מבטא אמריקאי

תמונת מגזין שינשיניות עם מבטא אמריקאי פורסם על ידי ''צופים ברשת''
בתאריך 7/3/2012
בכתבה זו צפו 4277 גולשים
נכתב במקור על-ידי מיכל קיסרא ופורסם כאן

מדי שנה כ-450 בני נוער ישראלים מחליטים לדחות את השירות הצבאי בשנה ולצאת לשנת התנדבות במגוון רחב של מקומות ברחבי ישראל. הם פועלים בקבוצות קטנות של 5-8 מתנדבים הנקראות קומונות, במסגרות חינוכיות שונות - בתי ספר, מועדוניות, מרכזי למידה, פנימיות ושבטי צופים מקומיים. בתוך הקבוצה הנלהבת וחדורת המוטיבציה של המתנדבים הצעירים קשה להבחין במספר בני נוער שונים במקצת, ה"צברניקים"; אלה הם חבר'ה צעירים שבחרו להגיע מהצד השני של הכדור כדי לתרום מעצמם שנה לחברה הישראלית. חלקם בוגרי הנהגת צבר של הצופים בצפון אמריקה וחלקם פשוט בני נוער בעלי קשר חזק לישראל והרבה רצון טוב. למרות פערי התרבות וקשיי השפה, משתלבים ה"אמריקאים" היטב בין השינשים, ולוקחים חלק שווה בעבודת הקומונות.


חלק מקהילה שלמה

סוף הכהן, שגדלה בארווין, אורנג' קאונטי, והייתה פעילה בשבט תפוז המקומי, ביקרה בארץ כל קיץ עם המשפחה, ורצתה לחוות תקופה ארוכה ומשמעותית יותר במולדת הוריה. "שנה בארץ נראה לי אז דבר מושלם", היא אומרת. "אני מרגישה ששנת שירות זה דבר מיוחד כיוון שזאת תוכנית שהיא לא צבא שעדיין מאשרת לנו להרגיש הכי ישראלים שבעולם. אין תוכנית אחרות שמאפשרת לך להיות רק עם ישראלים, דוחפת אותך לחברה הישראלית ומכריחה אותך להסתדר".

גל נאור, גם היא בוגרת גאה של שבט תפוז, מספרת: "בכל השנים בהן חייתי בארה"ב חלמתי לחזור לארץ ולתרום מעצמי. אמא שלי גם עשתה שנת שירות ולכן האפשרות של שנת שירות לא היתה חדשה עבורי. הרגשתי שבאמצעות התנדבות של שנה אוכל להתקרב לישראל, לתרבות, לאנשים ולשפה, תוך כדי עבודה עם ילדים ונוער במסגרת תנועת הצופים שבה גדלתי.

גל: "שנת שרות במסגרת 'צבר' מאפשרת לחבר'ה שגדלו בארה"ב לחיות ולעבוד עם ישראלים. זה לא מובן מאליו שאנשים שגדלו בארה"ב יבואו לישראל להתנדב במשך שנה. התוכנית פותחת את הדלת ומאפשרת את זה. גרעין רעים (גרעין שבפועל דרך שבטי צופים קהילתיים באיזורי פריפריה) נותן את האפשרות לחיות עם חבר'ה בגילך ולנהל חיים עצמאיים, תוך כדי עבודה משמעותית עם ילדים ונוער במסגרת הצופים והשכונה בכלל וגם והיות חלק מקהילה שלמה".


לא הרגשתי שייכת

עדי עטיה, בוגרת שבט הראל, צופי לוס אנג'לס, עברה לארה"ב עם משפחתה בגיל 12. עדי: "הסיבה לצאת לשנת שירות הייתה הדחף לחזור ולתת את החלק שלי לישראל. אני יודעת שלא משנה לאן אני אלך ואיפה אני אהיה, ישראל תמיד תהיה פה בשבילי כדי לחזור, אז רציתי להיות פה בשבילה גם".

עדי עושה שנת שירות בגרעין רעים, בשבט איתן שממוקם בדרום ת"א. השבט עובד בעיקר עם ילדי מהגרי עבודה או פליטים. "רוב הילדים האלה לעולם לא ירגישו שייכים לשום מקום בישראל כי לא משנה כמה 'ישראלים' הם יהיו, הם לא נראים כאלה, הם לא באים מבתים כאלה ופשוט תמיד יהיו שונים. ככה גם אני הרגשתי כשהגעתי ללוס אנג'לס בגיל 12 עד שעזבתי לשנת שירות. לא משנה שהייתי מוקפת בחברים אמריקאים, דיברתי אנגלית שוטף, והלכתי ל'פאבליק סקול' - בשום חלק לא הרגשתי שייכת. לא הצלחתי להתחבר לחברה, להיות כמותם ולהתרגל לדרך החיים שלהם. לכן אני רואה את עצמי בכל אחד מהילדים והנוער שאני עובדת איתו. ההרגשה הזו גורמת לשנת שירות להיות הרבה יותר משמעותית ונותנת לי להתחבר למשימה ברמה מאוד גבוהה".

"בהתחלה היה לי ממש קשה עם העובדה שאני האמריקאית היחידה בקומונה", מספרת סוף. "אחרי המפגש הראשון עם הקומונה הבנתי שבאמת יש הבדלים אבל בכל זאת האחרים היו סקרניים לגבי החיים שלי בארה"ב וצחקנו ביחד והיה ממש כייף. אחרי קצת זמן כבר הכרנו אחד את השני יותר והבנו שזה שטויות, שישראליות זה כנראה דבר שמתחזק ככל שאתה בארץ. אי אפשר באמת לשלוט בזה, אם אתה נמצא עם ישראלים 24 שעות ביממה ועוד בישראל, אתה מסתגל די מהר".

עדי מסכימה שהקשיים העקריים היו בתחילת השנה: "למרות הקשיים בהתחלה, עכשיו אני חלק בלתי נפרד מהם וזאת חוויה מדהימה לראות איך חי הנוער בישראל, וכמה זה שונה מאיך שאני חייתי. קושי נוסף הוא המרחק מהמשפחה. העובדה שההורים של שאר חברי הקומונה יכולים לבוא לבקר ולראות, והכי קרוב שההורים שהמשפחה שלי יכולה להגיע לסיור בדירה שלנו הוא בסקייפ. למרות המרחק מתגברים כי היום עמוס בדברים ותמיד יש מה לעשות. הזמן היחיד שיש להתגעגע זה בלילה במיטה, ובזה התמיכה והאהבה של הקומונה מאוד עוזרת".


מתמודדים עם גזענות

בצד הקשיים, קיימים גם הרבה רגעי אושר, הצלחה וסיפוק. סוף, שמתנדבת בגדרה ועובדת בעיקר עם בני נוער מהעדה האתיופית, מספר על פעילות שהיא זוכרת לטובה: "לפני כמה שבועות היה לנו סמינר הדרכה, שהשתתפו בו גם מדריכות אתיופיות וגם מדריכות פראנג'יות (לבנות). הייתה לנו פעולה על התפיסה הערכית והגענו לנושא של זהות. המדריכות האתיופיות דיברו על הגזענות שיוצאי העדה האתיופית מתמודדים איתה בזמן האחרון וזה היה באמת דבר מרגש".

"כמו שיש כשלונות יש גם הרבה הצלחות", אומרת גל, "אבל בתחושה שלי יש הרבה הצלחות קטנות שמייצרות תחושה כללית של הצלחה, מחיוך של ילד ששמח לראות אותי, כשבהתחלה הוא חשש מאוד מהמפגשים שלנו והיה ומסויג, או ילד שמצליח במבחן שעזרתי לו ללמוד ואומר שזה קרה בזכותי.

"אבל ההצלחה הכי גדולה שאני יכולה לראות היא שביום גשום באו לפעולה של המדריך בגדוד שאני מלווה 12 חניכים!"

"החוויה שמקבלים בשנת שירות היא ללא ספק חוויה של פעם בחיים. אין זמן או תפקיד אחר בחיים שמאפשר לך לגור עם עוד 6 אנשים שונים לגמרי (אבל שעדיין אוהבים אחד את השני), להתחבר לבני נוער, לגור איתם בשכונה, לשחק איתם, לעזור להם, לקדם אותם, ולהשפיע עליהם", מסכמת סוף.

גל: "עד עכשיו קיבלתי המון ואני בטוחה שזו רק ההתחלה. קיבלתי עצמאות קודם כל, הרבה סבלנות, יותר ממה שחשבתי שאי פעם תהיה לי, המון סיפוק, היכרות עם אוכלוסיות שונות ומצבים שונים בארץ,ואת ההרגשה שאני קמה בבוקר לא רק בשבילי אלאגם בשבילאחרים".

***

ההזדמנות לצאת לחוויה יוצאת הדופן שטומנת בחובה תוכנית שנת השירות פתוחה לבני נוער בגילאי 17-19, מכל רחבי היבשת, הדוברים עברית ובעלי קשר עמוק לישראל ורצון לעשות ולהשפיע על החברה הישראלית. אין צורך להיות בוגרי צופים על מנת להשתתף והתוכנית אינה מחייבת את המשתתפים בשירות צבאי בהמשך. לפרטים נוספים והרשמה ניתן ליצור קשר עם שליחת הצופים מיכל קיסרא, בטל' 949-235-6050 או בדוא"ל shnatsherut@israelscouts.org.

לצפייה במהדורה הדיגיטלית של העיתון בו פורסמה הכתבה במקור לחצו כאן
(
עמודים 42-43)

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה